התמודדות עם אובדן של אדם יקר היא אחת ההתמודדויות הקשות ביותר הניצבות בפנינו.
תגובה לאובדן עשויה להתבטא בצורות שונות כגון: פחדים, לחצים, התכנסות ודכדוך, פרצי זעם, כעס, אשמה ועוד.
אנשים שונים מגיבים ומתנהגים באופן שונה, ולעיתים אופן ההתמודדות עם האובדן פוגם באיכות החיים ובתפקוד ויש צורך לפנות לעזרה מקצועית לטיפול פסיכולוגי.
חשוב לציין ששכול, אבל ואובדן הינם חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מחיינו החל מרגע לידתנו.
באופן מקביל לתהליכי התפתחות וצמיחה אנו מאבדים ונפרדים מחלקים שונים מעצמנו ומחיינו.
חלק מהאובדנים צפויים וחלקם פחות, כשאנו יודעים שצפוי אובדן קל לנו לקבל אותו יותר.
כאשר מתרחשים אובדנים טבעיים כגון מוות טבעי של אב או אם, אנו חשים כאב ועצב עצומים אך החזרה לחיים אינה מלווה בדרך כלל בקשיים מיוחדים, גם אם היא אורכת זמן מה.
התמודדות עם אבל ואובדן בלתי צפויים מערערים וקשים מנשוא.
אנשים החווים אובדן עוצמתי מסוג זה חשים שמשהו בתוכם מת ושהם מאבדים שליטה על עצמם ועל חייהם. בנוסף, עלולות לצוף חרדות ותחושות דכדוך ודיכאון.
טיפול פסיכולוגי באבל עוזר להבין ולעבד את האובדן, לעזור למתן את החששות ולפתח דרכי התמודדות טובים ומועילים יותר המאפשרים חזרה לשגרת החיים.
לאחר האובדן מתחיל להתרחש תהליך של התאבלות. כל מגע עם סיטואציה שעשויה להזכיר את מה שאיננו יותר עלול ליצור התמודדות חדשה עם האובדן, כגון כיסא ריק בשולחן האוכל או מיטה ריקה בחדר בבית, בגד וחפצים של המת וכו.
חשוב לציין שלרוב חשוב ואף רצוי לעבור תקופה זו על מנת להשלים עם חסרונו של מי שאיננו עוד.
ניסיון להימנע ולהדחיק עלולים להוות מכשול וקושי מתמשך. ככל שהאובדן עוצמתי יותר, צפות תגובות עוצמתיות יותר או לחלופין חוסר תגובה ואדישות מוחלטת.
לעיתים תקופה זו מלווה בחלומות רבים אודות האובדן, זיכרונות שצפים והתקפי בכי.
ההתמודדות עם האובדן מחולקת לשלבים וחשוב לנפש לעבור אותם:
- שלב ראשון – הלם
חלק מהאנשים מגיבים בשלב זה בפעלתנות מוגברת והתנהגות "יעילה" ופרקטית (פינוי חפצי המת וכד'), חלק באפטיות (קיפאון, סירוב לאכול) וחלק בהכחשה- "זאת בטח טעות", "לא יכול להיות שזה קורה ", "אבל הוא אמר לי שהוא הולך למקום אחר".
גם כאשר נדמה שהאדם מבין היטב את אובדנו- בוכה, מדבר על המת וכן הלאה- רבים מהאנשים מדווחים על כך שחשו קהי חושים, מנותקים ולא לגמרי מבינים את אסונם בתקופה שלאחר המוות.
חלקם מגלים שאינם זוכרים אירועים משמעותיים מתקופת השבעה או ההלוויה.
- שלב שני – הפנמת האובדן
עצב ודיכאון: בשלב זה, נקלטת משמעות האובדן ובאופן טבעי מתעוררות תחושות עצב, כאב וגעגוע קשים. למרות שאין אדם שאינו מתמודד עם כאב האובדן, אנשים שונים זה מזה בביטויי הצער ובהשפעת הצער על התפקוד: חלק מן האנשים מחצינים את רגשותיהם, בוכים ומדברים על המת בעוד שאחרים מנסים למלא את הזמן בפעילויות סתמיות.
חלק מהאנשים חוזרים לתפקד "כאילו לא קרה כלום" וחלקם מתקשים לחזור לתפקד או חוזרים לתפקוד באופן הדרגתי.
תגובות וסימפטומים דיכאוניים הם טבעיים בשלב זה, אך כאשר הם ממושכים ופוגעים בתפקוד באופן משמעותי, עשויה התגובה להיחשב לתגובת אבל פתולוגי.
דמיונות וחלומות: בשלב זה שכיחים גם חלומות ומחשבות תכופות על הנפטר, אשר פעמים רבות נלווים להם דמיונות על פגישה מחודשת.
דמיונות אלו עשויים להיות מוחשיים מאוד ולעיתים מעוררים תחושה של אובדן שפיות ("הייתי בטוחה שראיתי אותו בכניסה לבית"), אך תופעה זו נורמטיבית וטבעית לשלב אבל זה.
כעס, אשמה והאשמה: בשלב זה יש נטייה לכעס וחיפוש אשמים באובדן.
הכעס עשוי להתבטא בתחושה כללית של "למה דווקא לי זה קרה" ותחושת רוגז ועצבנות "על הכל ועל כלום". הכעס יכול להיות מופנה לאנשים ספציפיים: הנהג הדורס, מפקד הפלוגה, האב שנתן לבן את המכונית וכן הלאה.
פעמים רבות מופנת האשמה כלפי פנים, גם כשלאדם לא הייתה יכולת ממשית לשלוט בנסיבות: "למה לא ביקשתי ממנה לא לצאת לבית קפה".
ההאשמה העצמית מלווה לעיתים בתחושות מיסטיות כ"אם רק הייתי אומרת לו 'תחזור בשלום' לפני שיצא…" , כאשר נטייה זו גדלה אצל ילדים, העשויים לשייך את המוות להתנהגותם הרעה ("אם הייתי מתנהג יפה אבא לא היה הולך למלחמה"). לעיתים מופנה הכעס כלפי המת ("למה הוא לא טיפל בעצמו קודם?") אך פעמים רבות מעורר הכעס על המת אשמה, ולכן מופנה הכעס עליו החוצה.
כך, למשל, עשויה אישה להמיר את כעסה על בנה שנהג שיכור בכעס על בעלה שנתן לו את מפתחות האוטו או על הצוות הרפואי ש"יכל לעשות יותר למענו".
- שלב שלישי – חזרה לשגרה
בשלב זה מתחיל האדם לחזור אל החיים ולהשלים עם המציאות החדשה, ללא הנפטר.
פעמים רבות מתחיל שלב זה בחזרה מכנית לשגרה אשר מתחלפת באופן הדרגתי ביכולת להרגיש וליהנות, למרות הצער הנלווה. כך, למשל, אב שכול עשוי לחזור לשחק כדורגל עם בנו השני מתוך תחושת חובה אליו, אך לגלות כי הוא עדיין מסוגל ליהנות מהבילוי המשותף, בו לקח חלק בעבר גם הבן המת.
בדרך כלל חוזר האבל קודם כל לתחומי עיסוק הכרחיים (עבודה, טיפול בילדים) ורק מאוחר יותר לתחומי עניין והנאה (בתי קפה, קולנוע). היציאה המחודשת לחיים מלווה פעמים רבות בהישנות תחושות הייאוש, הכאב והאבל.
תחושות אלו נובעות מהקושי להכיר בסופיותו של האובדן וגם מרגשות האשם הנלווים להבנה כי החיים ממשיכים למרות האובדן ("איך יכולתי ליהנות כשהיא מתה?").
חלוקה זו היא החלוקה הבסיסית והמקובלת לתהליך ההתמודדות עם האובדן.
לפעמים תהליך האבל מונה חמשיה שלבים: הכחשה, כעס, התמקחות ("תעשה שזה לא יקרה ואני אתחיל לשמור מצוות…"), דיכאון וקבלה של האובדן.
בכל מקרה השלבים בהתמודדות עם אובדן הם חשובים לנפש ויש לתמוך ולאפשר לאדם לחוות ולעבור אותם.
לאחר השלב הראשוני והאקוטי של האבל מצליחים מרבית האנשים לחזור לרמת תפקוד טובה אך עבודת הפרידה מהנפטר היא עבודה מורכבת וממושכת יותר. הזמן מביא לירידה ברמת המצוקה ולשיפור בהיבט התפקודי.
אין ציפייה שהכאב יסתיים ושהמת ישכח, אלא שהאדם יגיע למצב בו הוא מקבל ומסוגל לחיות עם הכאב הכרוך באובדן.
אם השלבים מתארכים או מחמירים יש לפנות לעזרה מקצועית.
* התכנים המופיעים במאמר אינם מהווים תחליף לייעוץ רפואי ו/או מקצועי וכל מטרתם לספק מידע ובשום מקרה אינם בגדר המלצה או עצה רפואית ו/או חוות דעת רפואית.